Feeds:
פוסטים
תגובות

רעיה מורג

Raya Morag is an assistant professor of cinema studies at the Department of Communication & Journalism, The Hebrew University of Jerusalem, Israel. Her research and publications deal with post-traumatic cinema and corporeal-feminist film critique. Her current research focuses on Israeli and Palestinian post-traumatic cinema on the Intifada.

She is the author of Defeated Masculinity: Post-Traumatic Cinema in the Aftermath of War (Peter Lang, 2009) and The Defeated Male. Cinema, Trauma, War (Koebner Series, Jerusalem, and Resling, Tel Aviv, 2011) (Hebrew). Her book Waltzing with Bashir: Perpetrator Trauma and Cinema is forthcoming (I.B. Tauris, London and New York, 2012). Her work has appeared in such journals as Cinema Journal, Camera Obscura, The Communication Review, Journal of Film & Video, International Journal of Communication, and Framework.

Morag is a member of the Film Committee, the Rabinovich Fund for the Arts, Tel-Aviv. As such, she decides on funding selected projects, and supervises the directors throughout the production stages from writing the script through various drafts up until the fine cut. The Rabinovich Fund contributes considerable support to feature films, documentaries, TV dramas, and student films.

Since 2008 Morag writes a permanent cinema column in Haaretz newspaper.

Email: rayam@mscc.huji.ac.il
Website: http://pluto.huji.ac.il/~rayam

 

 

 

מעבר זיכרון, טראומה וקולנוע

 

תחום המחקר המרכזי שלי הוא טראומה וקולנוע. בספרי הראשונים, עסקתי בין השאר באופנים שבהם בא לידי ביטוי המעבר הבין-דורי של טראומת התבוסה של הרייך השלישי ביצירה הקנונית של במאי הקולנוע המערב גרמני החדש. המחקר התמקד בגוף, בגופניות ובמיניות המופיעים בקורפוס זה כביטויים של טראומת התבוסה, מחד, ושל התנגדות לגוף הפשיסטי-נאצי, על משמעויותיו הסימליות, מאידך.

במאמר מאוחר יותר,

Morag, Raya (2011) “Post-Trauma, Post Queer: The Hitlerian Imago and the New German Cinema,” New Review of Film and Television Studies 9.4 October: 472-492.

טענתי, כי דפוסי המיניות בקולנוע המערב גרמני החדש מוכיחים התנגדות לרטוריקה הקווירית של היטלר. המאמר דן, במובן זה, בצורה ייחודית של מעבר בין-דורי, דיון המציע אלטרנטיבה להמשגה הידועה של מריאן הירש (Hirsch) לגבי ה"פוסט –זיכרון" (post-memory).

בספרי שעתיד לצאת בקרוב,

 Waltzing with Bashir: Perpetrator Trauma and Cinema (I.B. Tauris, London and New York, 2012),

אני מגדירה את הפרדיגמה של טראומת הכובש, ואת הצורך במעבר מטראומת הקורבן לטראומת הכובש בספרות על טראומה, ועל קולנוע וטראומה. נקודת המוצא לדיון היא ההדחקה של דמות  המקרבן/כובש/פרפטרטור בספרות הפסיכואנאליטית; וההכרח, בעשור הראשון של המאה ה- 21, שבו השתנה סגנון המלחמה ממלחמה מודרנית/ישנה (שבה ניצב צבא מול צבא) למלחמה פוסטמודרנית/"חדשה" (שבה ניצב החייל מול אזרח) – להעלות דמות זו מן האוב.

נקודת המוצא הקולנועית, היא מה שאני רואה כגל חדש בקולנוע הישראלי הדוקומנטרי שלאחר האינתיפאדה השנייה – סרטים כמו "ואלס עם באשיר" (ארי פולמן), "לראות אם אני מחייכת" (תמר ירום) ו- "Z32" (אבי מוגרבי). ניתוח קורפוס זה, כמו גם ספרות דוקומנטרית עכשווית שבמרכזה הטראומה של הכובש (החל מספרי "שוברים שתיקה" וכלה ב"גנבת השואה שלי" של נועם חיות), מוליך לדיון על מה שאני מכנה "תסביך הכובש" בקולנוע ובספרות בתקופה זו. תסביך זה נזון מהסימביוזה בין עמדת הסובייקט של קורבנות יהודית לעמדת הסובייקט של כובש.

לאה זהבי

לאה זהבי

כותבת שירה, פרוזה, מתרגמת.

ספרי שירים: תְּנוּעָה שׁוֹאֶפֶת לְאֶבֶן 1984, בֶּגֶד  1988, אִשָּׁה צוֹחֶקֶת לְבַד 1995, פִּנָּה זְעִירָה בְּמָקוֹם בּוֹרֵחַ 2009. פרוזה: דְּרִימִינְג.Doc, 2005. כתב-יד נוסף בשם 'סיפורים שתוקים' נמצא בשלבי סיום.

בין תרגומיי: 'ההשמדה בראי הבדיה הספרותית: היסטוריה והצגתה ברומן', הוצאת ביאליק 2002 , 'היהודי בעיני סופרים צרפתים אַ-שֶׁמִים ואנטישמיים' מוסד ביאליק 2005,  שניהם מאת פרופ' שרלוט ורדי. 'הַהֶפְּטָמֶרוֹן, מבחר סיפורים של מרגריט דה נוואר, ספרית פועלים 2002.

נעניתי בשמחה להזמנתה של מיכל להשתתף בקבוצת הדיון על 'העברת זיכרון ובדיון'. אני עצמי 'חולת זיכרון'. אם מישהו הדביק אותי במחלה, היתה זו ללא ספק אימי, שהעבירה לי משחר ילדותי זכרונות מבית הוריה, יהודים תושבי הולנד שנספו באושוויץ. אימי ואחיה היחידי הצליחו להימלט בעור שיניהם ולהגיע לשוויצריה, שם מצאו מקלט עד תום המלחמה.

סיפורי אימי הילכו עליי קסם מקטנוּת, והם שהטביעו בי, ככל הנראה, את התחושה ש'סיפורים מן החיים' הם דבר מופלא, לא פחות מן הבדיון, ואולי אף למעלה ממנו. תיאוריה הפלסטיים, מלאי צבע ורגש, העצימו בתודעתי את החשיבות העליונה של העברת הזיכרון, כנתינת חיים לחיים שהיו ואינם. ייתכן, כי בשל ההחתמה הזו, טקסטים הנושקים לאוטוביוגרפי קרובים לליבי. לא בכדִי, כתיבתי בפרוזה שנולדה מאוחר, מעוגנת בזכרונות אישיים המהולים בנגיעות של בדיון.

ספק ביודעין ספק שלא ביודעין בחרתי לכתוב מנקודת מוצא של עֵד, מְתַעֵד. אחד משירַי המוקדמים פותח במילים: 'אֲנִי מְתַעֶדֶת אֶת נְמוֹגוּתִי…'. מלכתחילה נתפסה אצלי כתיבת השירים כסוג של תיעוד, רישום של 'רְגָעִים הוֹוִים גּוֹוְעִים' כפי שניסחתי בשיר נעורים אחר. למעשה, מאז ועד היום אני מתייחסת לכתיבתי, כמעין יומן נפש המביא את האוביקטיבי, הניתן לתצפית, למדידה ולאימוּת, עם הסוביקטיבי, האמורפי, ההזוי ביותר. שני הקצוות הללו מבחינתי ראויים לתואר 'עוּבדוֹת', וככאלה הם מדפקים על דלתי ומבקשים שאתעד אותם. במקום שבו הכל נועד למחיקה, אני חותרת להשאיר סימן.

התוודעתי מוקדם לנשיפַת האַין, ועוד כנערה, אמרתי לאימי, אולי כדי לשאת חן בעיניה, ואולי מפני שכבר נדלק בי ניצוץ היצירה, שיום אחד אכתוב את כל הסיפורים ששמעתי ממנה ומאחרים, על מנת שכלום לא יישכח. השתוקקתי להיות ארכיון לקרובים ולרחוקים, הבטחתי זאת לעצמי, אבל לאורך זמן, לא קיימתי את הבטחתי. מסיבות שונות, התמקדתי בכתיבת שירים ליריים. חוט של העדר ומוות התגנב לתוכם, אך מעולם לא נתתי בהם ביטוי גלוי לתחושות הרדיפה, לפחדים ולדמיונות הביזאריים שחוויתי בהקשר של 'השואה'.

שנים רבות חלפו, ולא מעט חלומות בלהה. מה לא ראיתי בעיניים עצומות: הוצאות להורג, עימותים פיזיים עם היטלר ועוזריו, סצינות סאדו-מזוכיסטיות… רק כשאימי חלתה אנושות, ובטרם תיעלם לי כהוריה ש'נעלמו במלחמה', כמו שסיפרה לי בגירסה ארכי-מרוככת, התחלתי לעבד בכתב את החומרים האלה.

'דרימינג. Doc', הינו פרי הניסיון הזה. הוא מבוסס בעיקרו על חלומות שחלמתי, אך משולבים בו גם זכרונות ממשיים וציטוטים, כשהגבול בין המציאותי לחלומי לא אחת מתעתע. הטקסטים שנכתבו אחריו, וטרם פורסמו, קשורים ברובם בזכרונות טראומטים, ואשר חלקם מהדהד את צִלְלֵי השואה. אף שהסיפורים ריאליסטים, חומרי החלום מוסיפים ללוותם כמימד הכרחי ומַשלים.

על רקע ההכחשות הגדולות, וגם לנוכח השקרים הקטנים, חשוב לי לדייק בעובדות, עד כדי אובססיה. אולם מסיבות אסתטיות, וגם מטעמים של צנעת הפרט, אני דואגת מעת לעת להרחיק את העדוּת. אני נעה ללא הרף בין הצורך לצעוק את 'האמת העירומה', לבין החיפוש אחר 'בֶּגֶד' הולם.

בכתב היד 'סיפורים שתוקים' ניסיתי לטפל בשתיקות ובשיתוק שהשתררו עקב חוויות קשות. דומה כי דברי אימי, וגם שתיקותיה על מה שהיה ואיננו, צרבו אותי בדחף עז להמשיך ולספר. גלגול הזיכרונות, הלאה, בין כתעוד, בין בלבוש בדיוני, הוא מאבק סיזיפי בהיעלמות, משמעו הֶמשכיוּת, והמשכיות, גם אם בצורה וירטואלית, עשויה להמתיק קלות את גלולת האבסורד.

בהקשר זה, אני נזכרת כל פעם מחדש, בסרט תעודה על טקס האבלות אצל היַאנוֹמָאמִי, ילידֵי האמאזונאס. אֵפֶר הנפטר נמהל בשיכר בננות, וקערת המשקה עוברת בין בני השבט. כך, על פי אמונתם, נטמעת תמצית המת בכל אחד ואחד מאנשי הקהילה, וכל עוד הם חיים, המת חי עימם. לשיטתם, הזיכרון מועבר דרך הגוף. 'רַק הַגּוּף זוֹכֵר אֶת הַמְעַט שֶׁיִּזָכֵר' כתב יצחק לאור. איני יודעת אם וכיצד אפשר להפריד בין הבשר לרוח, באשר אליי, כל עוד רוחי בי, אשתדל להיות מוליכת זיכרון.

דנה אריאלי-הורוביץ

פרופ' דנה אריאלי-הורוביץ עומדת בראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל ומרצה בה. מחקריה עוסקים בקשרי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בדמוקרטיות ובדיקטטורות.

בין הספרים שפרסמה עד עתה:

רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית (האוניברסיטה העברית, מאגנס, 1999); יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה (האוניברסיטה העברית, מאגנס, 2005, זוכה פרס ראש הממשלה לשנת 2006); אמנות ורודנות: אוואנגרד ואמנות מגוייסת במשטרים טוטליטריים, אוניברסיטת תל-אביב: ההוצאה לאור, 2008). ספרה, בעריכה בצוותא עם דפנה סרינג פחד מוות: הטרור ומופעיו בזירת האמנות והתרבות הפופולרית ראה אור ב-2010 בהוצאת מאגנס.

מאז הקמתו נמנת אריאלי-הורוביץ על צוות העורכים של "היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים" כתב העת המקוון של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, וכן על צוות העורכים של פרוטוקולאז': אסופת מאמרים מודפסת מתוך היסטוריה ותיאוריה הפרוטוקולים, הרואה אור אחת לשנה ברציפות, מאז 2009. האסופה האחרונה פרוטוקולאז': המוות אמן מגרמניה, ראתה אור בהוצאת בצלאל בקיץ 2011.

בימים אלה משלימה אריאלי-הורוביץ את ספרה הפנטום הנאצי: מסע בעקבות שרידי הרייך השלישי הצפוי לראות אור ב-2012 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

יומן רשת

ברוכים הבאים ליומן הרשת של קבוצת המחקר "העברת זיכרון ובדיון" במכון ון ליר.

מטרת האתר היא ללוות את פעילות הקבוצה, לאפשר למשתתפים לערוך דיונים ולשתף בחומרי היצירה והמחקר שלהם.

לכל משתתף ייפתח עמוד משלו אותו הוא יכול לעדכן, להוסיף קישורים, קבצי קול ווידיאו, הפניות למאמרים וספרים ולשתף במחשבות וברעיונות.

סיכומים של הפגישות יועלו לאתר, גם על מנת להרחיב את הדיונים בקבוצה ולהמשיך אותם בין הפגישות וגם כדי לאפשר למשתתפים שלא יוכלו להגיע לאחת הפגישות להתעדכן במה שהחמיצו ולהישאר בקשר עם שאר חברי הקבוצה.

האתר ימשיך ויתעדכן, כרגע אפשר לקרוא את הקול הקורא,  מכתב ממיכל לקראת הפגישה, רשימת המשתתפים המעודכנת ודפי מידע על המשתתפים.

לקראת הפגישה הראשונה

קבוצת הדיון לחוקרים ולאמנים במכון ון ליר בירושלים בנושא: "העברת זיכרון ובדיון" תפעל במסגרת של התכנית ללימודים מתקדמים שבמכון, בראשותה של ד"ר יוכי פישר. אופי הקבוצה יהיה רב תחומי, הן במפגש שבין תחומי מחקר שונים (פסיכולוגיה, לימודי תרבות, מחקר ספרות, דתות משוות, סוציולוגיה, מדעי המח…), והן במפגש – ייחודי לגבי מכון ון ליר – שבין שיח מחקרי-אקדמי ובין דיון בפואטיקה של יוצרים ממדיומים שונים של יצירה אמנותית (ספרות, מוסיקה, קולנוע, תיאטרון, אמנות פלסטית…). הנושא העברת הזכרון ובדיון חוצה את תחומי הידע והיצירה השונים. ולכן, אחת ממטרות הקבוצה הינה יצירת שפה משותפת לדיון בשאלות המפתח, מתוך הפריה הדדית.

בקבוצה חברים משתתפים העוסקים, מתוך מגע ישיר, בנושא העברת זיכרון השואה והבדיון, בצד חברים העוסקים בהעברת זיכרון וזיכרון טראומה שאינם קשורים ישירות לשואה. אני מקווה שחריפות השאלה האתית והאסתטית שפותחת העברת זיכרון השואה, תקרין על מקרי הבוחן האחרים, ותורחב על ידם.

ברצוננו לתת ביטוי לצורות השיח השונות של המשתתפים, ולשם כך, בצד דיון והרצאה, יוכלו המשתתפים לחשוף לדיון קטעים מיצירותיהם, במיוחד במפגשים שבהם יופנה המבט במרוכז אל אחד המדיומים האמנותיים, או לתחומי המחקר. על פי רצוננו לחשוף את עבודת הקבוצה לאשכולות של חוקרים או אמנים צעירים או ותיקים, אנחנו מציעים קיום של קבוצה גרעינית, בצד הזמנה של משתתפים, מאזינים או מגיבים למפגשים הרלוונטיים, וזאת בעזרת המלצותיהם של משתתפי הקבוצה. תכנית המפגשים המפורטת תקבע בהמשך. בימים הקרובים נעביר בין החברים בקבוצה את הרשימה המלאה של המשתתפים.

אני מודה לכל מי שנתן את הסכמתו להצטרף לקבוצת החוקרים והיוצרים, ועל העניין הרב שהובע. אני מאחלת לכל חברי הקבוצה מהלך מפגשים מעניין ומפרה לכל אחד ואחת במהלכי המחקר והיצירה.

בברכה

מיכל גוברין

15.12.2011

מנואלה קונסוני

Manuela Consonni studied  at the Hebrew University of Jerusalem, where she recived her Ph.D (1998-2004) summa cum Laude. Between 2003-2004, she has been a Max Planck Post Doctoral Fellow at FU in Berlin and a  Visiting Fellow at the School of Theory and Criticism at Cornell University. From 2004 to 2007 she has been a Mandel Scholar at Scholion, the Interdisciplinary Center in Jewish Studies  at the Hebrew University.  She was a Scholion Fellow at the Scholion group on Knowledge and Pain, in 2007-2010.

She is a Senior Lecturer at the Department of Romance and Latin American Studies and at the School of History, The Hebrew University of Jerusalem. She is the Head of the Italian Studies Section. She is the author of Resistenza o Shoah, the Memory of the Deportation and Extermination in Italy between 1945-1985 (Magnes University Press 2010). She has published on Italian Jewish History, Shoah literature and Holocaust studies, on memory and national identity buildung in Western Europe, on gender issues. Her field of research includes Shoah literature and Holocaust studies in Italy in a comparative European context – namely Spain, France and Germany, XIX-XX century Italian literature, memory and national identity bildung in Western culture. She is member of the Editorial Board of the Journal “Italia – On the History and the Literature of Italian Jewry”. Among her articles: “Primo Levi, Robert Antelme  and the Body of the Muselman,” Partial Answers 7/2 (June 2009): 243-259; "The new grammar of the Otherness: Europe, the Shoah and the Jews", Jewish History, 24, 2, 2010, ‘Il corpo della politica e la politica del corpo. La Shoah, le donne e la scrittura in Italia’, Quaderni Storici (forthcoming autumn 2011).  Her current research project is "Bracketing Death": Philosophical and Anthropological Analysis of Death and the History of the Shoah”.

מוטי סנדק

מוטי סנדק – חוקר תיאטרון יהודי, בימאי תיאטרון.

יוזם ומקים אתר התיאטרון היהודי העולמי All About Jewish Theatre  www.jewish-theatre.com

הושק ב10- במרץ 2003 בוושינגטון –בתמיכת וחסות הסוכנות היהודית ומשרד החוץ-קשתו"ם.

יוזם ומקים את אתר המוזיאון און-ליין לתיאטרון יהודי אשר כולל 10 אוספים.

On line Knowledge Bank of Jewish Theatre and Performing Arts

בימים אלה אנו משלימים פיתוח והקמת אוסף תיאטרון השואה און ליין

The Holocaust Theatre Online Collection (HTC)

http://www.jewish-theatre.com/visitor/article_display.aspx?articleID=3506

.(השקה בארמון ועידת ונזה ברלין        House of Wannsee Conference, Berlin    19.1.2012 בברלין לציון 70 שנה לועידה)

אוסף תיאטרון  השואה און ליין  פועל בשיתוף פעולה אקדמי  אוניברסיטת תל אביב- החוג לתיאטרון.

ובחסות : אונסק"ו ואירגון התיאטרון העולמי –ITI The International Theatre Institute ITI  http://www.iti-worldwide.org/

שותפים נוספים לפרוייקט :

European Holocaust Legacy Institute

http://www.shoahlegacy.org/about

The Task Force for International Cooperation on Holocaust Education, Remembrance, and Research

http://www.holocausttaskforce.org/

רינה דודאי

דר' רינה דודאי

מרצה לספרות בסמינר הקיבוצים, המכללה לחינוך, לטכנולוגיה ולאומנויות. עיקר עיסוקי הוא דיון בנושאים שהם על קו התפר שבין ספרות ופסיכואנליזה. הקורסים שאני מלמדת עוסקים בסוגיות שונות הקשורות בנושא השואה, כמו למשל התמודדות עם מצבי טראומה קיצונית בשפה הפואטית בסוגי מדיה שונים ושאלות של יחסי זיכרון ושכחה בייצוג הפואטי של החוויה. ברוח זו אני גם מלמדת בבית הספר להכשרת מטפלים בסמינר הקיבוצים בחוג לביבליותרפיה. אני חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו בקבוצה הבינתחומית.

מחקרי עוסקים בעיקר בהתמודדות עם הטראומה בספרות ובקולנוע, תוך התייחסות לסוגיות של ייצוג זיכרון הטראומה בשואה בהקשרים פסיכולוגיים ופואטיים. בשני המחקרים האחרונים אני עוסקת בסוגיית ה"יקיצה" אל זיכרון הטראומה המובלע, ובסוגיה של היענות העדים/ הצופים/ הקוראים הנחשפים לייצוג הטראומה.

בסוגיה הראשונה אני מטפלת בעיקר במקום המלנכולי של חווה הטראומה ושואלת שאלות כמו: מה מעורר את הזיכרון של הטראומה ומוציא אותו מחביונו? מהם התהליכים המתרחשים עד המפגש המלא עם זיכרון הטראומה? ובעיקר מה קורה עם סיום ההיזכרות? האם ההיוודעות מסיימת את תהליך האבל או האם הזיכרון של הטראומה גורם לשקיעה במלנכוליה, לא מאפשר היחלצות ממנה ומחזיר את הסובייקט לנקודת המוצא ולתקופת חביון חדשה? בנוסף לכך אני בוחנת את המימד הדתי (רלגיוזי) בהתמודדות הפואטית עם חוויית הטראומה. מחקרי האחרונים עוסקים ביוצרים כמו חורחה סמפרון ואהרון אפלפלד ובסרטים כמו למשל "וואלס עם באשיר"/ פולמן ו"מחבואים"/ הנקה.

בסוגיה השנייה אני בודקת את מערכת הרגשות המופעלת על הקוראים/ הצופים הנחשפים לסיפור הטראומה בשפה הפואטית. לאחרונה סיימתי לכתוב פרק, שאמור להתפרסם בספר שיקרא: Disciplining Evil: The Dialectic of Globalizing the Holocaust במסגרת הפורום "השואה בשיח הגלובאלי", מכון ון ליר. עיקרו של הפרק עוסק בדיון במערכת הרגשית הפרדוקסאלית של כאב ועונג, המופעלת כמניפולציה מכוונת בחלק מהיצירות העוסקות בטראומה של השואה. המאמר נקרא: Pain and pleasure in Poetic Representations of the Holocaust. במאמר אני בוחנת את המערכות הרגשיות בעזרת מושגים מתחום הפילוסופיה של האסתטיקה ומתחום הפסיכואנליזה דרך המושג  הלקאניאני: Jouissance.

סנדרה מאירי

סנדרה מאירי, האוניברסיטה הפתוחה (אחראית אקדמית, תחום הקולנוע)

העניין שלי בזיכרון השואה החל עם מחקר שעסק במגמות הביקורתיות בקולנוע הישראלי החל בשנות ה-80, המתמקדות ביצירתה של הקבלה בין ההיסטוריה הטראומתית של העם היהודי בתקופת השואה ואחריה לבין ההיסטוריה הטראומתית של העם הפלסטיני בתקופת הנכבה ואחריה ובקשר של שתי טראומות אלה לסכסוך הדמים המתמשך. בהקשר זה, סרטים רבים חוקרים את השפעותיה של תופעת הליטרליזציה והקונקרטיזציה של מיתוסים ונרטיבים תנ"כיים שהמכנה המשותף שלהם הוא מוטיב ההקרבה (הקרבה עצמית והקרבה של בנים כאחת).

בחנתי מגמות ביקורתיות אלה במסגרתה של טענה הנשענת על שולשה מושגי יסוד: טראומה, זיכרון ושלילת הגלות. אלמנטים אלה מהווים את הפריזמה המרכזית שדרכה מתבוננים הסרטים בתפקידים השונים שאותם ממלאת הסובייקטיביות באירועים היסטוריים וביצירתן של לאומיות, אידיאולוגיה,  זהות אישית וקולקטיבית. לפי הסרטים שאותם ניתחתי (במיוחד סרטיו של ג'אד נאמן ואודי אלוני),  הטראומה היא בבסיס ההיסטוריה והסובייקט כאחד, וכן בבסיס היצירה. התמה המרכזית העוברת כחוט השני באותם סרטים  היא שבמהלך הפיכתה של ישראל לאומה צבאית המקריבה את בניה על מזבח ההיצמדות לאדמה, העם היהודי במולדתו איבד את עמוד השדרה המוסרי שלו. אובדן זה מזוהה בסרטים עם שלילת הגלות ועם קונקרטיזציה וליטרליזציה של נרטיבים מקראיים ומיתוסים של גבורה.

תהליכים אלה פגעו בבסיס הרוחני של העם היהודי ויצרו פרדוקס לפיו מדינת ישראל, שביקשה להבטיח את קיומה היהודי מאוימת בעצם מבפנים מאז היווסדה. בחקרו את התפקיד של היבטים סובייקטיביים בהיסטוריה, הנתפשים כחלק אינהרנטי של אירועים היסטוריים טראומטיים, הקולנוע הישראלי לוקח על עצמו בשני העשורים האחרונים את כינונו מחדש של בסיס אתי ורוחני ויוצר סוג של זיכרון חדש, שאותו אני מכנה   "זיכרון-יצירה". ה"זיכרון-יצירה" מקפל בתוכו את ההנחה שהקולנוע הוא המדיום המתאים ביותר  לייצוג של טראומה בגלל הישענותו על יכולות ויזואליות ויכולתו לשחק עם מרחב וזמן באופן המחקה מבנים סובייקטיביים, כגון חלום, פנטזיה (מבנים של עיבוי, היסט או פרפרקסיס) וכמובן – את אופן ביטוייה של תופעת הפוסט-טראומה.

הבסיס המתודולוגי של מחקר זה היה שילוב בין הפסיכואנליזה הלאקאניינית, פילוסופיה יהודית, והיסטוריוגרפיה "פוסט-ציונית". כתבתי שלושה מאמרים על כך (אחד התפרסם בעברית, על סרטיו של ג'אד נאמן, השני עומד להתפרסם בעברית והשלישי באנגלית – על אודי אלוני, "מחילות" ו"מלאך מקומי") ובימים אלה אני כותבת מאמר נוסף, על סרטו התיעודי של אבי מוגרבי, "נקם אחת משתי עיניי", העוסק אף הוא בשחזור של שני מיתוסים של הקרבה בחברה ובתרבות הישראליים ובהשפעתו ההרסנית של שחזור זה, שההגיון שלו מוקבל להגיון המתאבדים הפלסטיניים.

לאחרונה, התחלתי לעסוק בייצוגי דור שני לניצולי השואה בקולנוע (סרטים תיעודיים ועלילתיים כאחד). נכון לעכשיו, מוקדי העניין שלי הם: העברתו של זיכרון טראומטי שאינו של הסובייקט כלל, דרך האפקט והשפעותיו (מה שמכונה על ידי יולנדה גמפל "רדיו-אקטיביות"); ונשים שסבלו מהתעללות מינית בשואה. אני עסוקה כעת בכתיבתו של מאמר העוסק בסרט תיעודי על תופעת הסטאלגים (ארי ליבסקר, 2007) וסרט עלילתי, "מוקי בוערה" (לינה וסלבה צ'פלין, 2008; תסריט: משה זונדר). אני מראה במאמר כיצד ישראל של היום עדיין אינה מסוגלת להתמודד עם השפעותיהם של אימי וזוועות מעשי ההתעללות בנשים יהודיות בתקופת השואה (דבר הבא לידי ביטוי חריף בסרט התיעודי "סטאלגים") ולעומת זאת, כיצד "מוקי בוערה" (שנקטל מיד עם הקרנתו בפסטיבל הקולנוע בחיפה, 2008 ולא הוקרן מאז בפומבי) לקח על עצמו, בגבורה, לעורר מודעות לנושא מוכחש זה. במחקר שעשיתי, מצאתי כמה מאמרים ושני ספרים בלבד, העוסקים בסוגיה זו וכמובן הזמנתי אותם מיד.

יהודית ענבר

יהודית ענבר

מנהלת אגף המוזיאונים

לפני הגעתה ליד ושם שימשה במשך שנים רבות כמנהלת המחלקה לאמנות ולמוזיאונים במשרד החינוך והתרבות. בתפקיד זה עסקה בהכנת חוק המוזיאונים, והעלאת הרמה המקצועית של המוזיאונים בארץ. במסגרת זו הוקמו בין היתר התוכנית ללימודי תעודה במוזיאולוגיה באוניברסיטת ת'א בה גם לימדה שנים רבות, מרכז השימור הארצי, נוסד כתב עת "במוזיאון" ונעשה מחשוב כולל של אוספי המוזיאונים.

ליד ושם הגיעה בשנת 1994 לרכז את תהליך הפרוגרמה לקומפלקס המוזיאונים החדש. לאחר סיום הפרוגרמה נבחרה כמנהלת אגף המוזיאונים ביד ושם, תפקיד בו היא משמשת עד היום. בתפקידה זה שימשה כאוצרת אחראית של התצוגה במוזיאון ההיסטורי החדש, המוזיאון לאמנות השואה, בית הכנסת ותצוגת היודאיקה, והאולם לתצוגות המתחלפות. במשך שנים אלה אצרה והייתה אחראית על תערוכות נוספות בארץ ובחו'ל, ביניהן התערוכה 'אין משחקים ילדותיים' משחק ויצירה של ילדים בתקופת השואה, 'כתמים של אור' להיות אישה בשואה, 'ארכיטקטורה של רצח' – תוכניות הבנייה של אושויץ-בירקנאו ובימים אלה סיימה את הכנת התערוכה 'אנדרטה של מעשים טובים' – תקוות וחלומות של ילדים בתקופת השואה.

ענבר חברה בצוות ההיגוי לפרויקט שיפוץ הביתן היהודי באושויץ שעתיד להיפתח בשנה הקרובה.

הרצתה בכנסים, באוניברסיטאות ובמוזיאונים. כתבה מאמרים בתחום השואה והמוזיאולוגיה והוציאה לאור את 'ספר המוזיאונים בארץ' ואת הספר על הנשים בשואה.